סבתא רחל

(סיפור זה לקח חלק בתחרות המלגות לכתיבת סיפורים קצרים באוניברסיטת בן גוריון)

 (סיפור קצר – 2,500 מילה)


לסבתא רחל חגגו אתמול יום הולדת במסעדה עם נוף לים. סבתא רחל הייתה בזמנו רק בת עשר כשהצבא האדום פרץ לגטו בודפשט ושחרר אותה ואת שאר יהודי בולגריה מהגטו. לפני שמכלאות הגטו קמו, רחל הקטנה ומשפחתה התגוררו בדירת ארבעה חדרים מרווחת סמוך לבית הכנסת הגדול בבודפשט, אותו בית כנסת שקצת פחות ממאה שנה לפני כן חגג ליהודי אחר בשם תיאודור הרצל בר-מצווה. בקרב המשפחה היו בטוחים שאלוהים יעזור, יציל, יושיע, אחרי הכל, אבא של רחל היה יהודי מאמין, ולא סתם מאמין, הוא היה רב קהילת יהודי בודפשט. כשהוא לא היה רב, הוא חילק את זמנו בין אבהות למנהל בית הספר היהודי בעיר. גם רחל חילקה את היום שלה בין הבת של המנהל בשעות הבוקר למורה מתגברת בשעות הערב. כשהגרמנים פרצו את דלת הכניסה, רב הקהילה נאבק בהם בכל כוחו כדי למנוע מהם להיכנס. רחל בדיוק העבירה בחדר העבודה של אבא שיעור תגבור במתמטיקה לשני תלמידים מהכיתה מעליה. באותו רגע הם לא שמעו כלום, רק רעש המספרים שנזרקו לאוויר ונוסחאות לפתרונם רצו בחדר. לפתע הם שמעו את מנהל בית הספר צועק בנשמתו האחרונה זעקת שבר. כוחו חדל מלעמוד לצידו בשעה שחייל גרמני נעץ בחזהו סכין והשליך אותו מבעד לחלון הקומה השנייה אל עבר המדרכה לעיני העוברים ושבים. הם מצידם לא נקטו אצבע לעזרה. חלקם חששו מאימת הנאצים, חלקם סבלו מאנטישמיות. אחרי שראתה את גופו של בעלה מרוח על המדרכה, אימא של רחל כבר לא ניסתה להתנגד לחיילים הנאצים, גם לא כשגררו את הבנות שלה והאורחים שלהם מהשיער ואותה נשארו לאנוס בדירה.

המשפחה של סבתא רחל התגוררה בגטו שלושה חודשים. מחלת הטיפוס האכזרית סייעה לנאצים והמשיכה להתעלל ביהודי הגטו. את שברירי המשפחה של רחל הקטנה המחלה לקחה בזה אחר זה ולא השאירה לה שום ענף להיתלות עליו. כשהרוסים שחררו את המחנה היא פשוט צעדה עם זרם השלדים עד שהשכנה מהקומה מתחתיה זיהתה את צורת ההליכה שלה והחליטה לאמץ אותה. כשרחל עזבה את הגטו היא כבר לא הייתה ילדה, אלא נערה. יעברו כמה שנים עד שאותה נערה, בעזרת נציג הסוכנות היהודית, תגיע למסקנה שמקומה במדינת היהודים. רק שם, היא הסבירה לאימא המאמצת שלה, היא תהייה מוגנת באמת. האישה הצעירה נחתה בקיבוץ דביר עם שאר יוצאי הונגריה. בשבילי הבטון של הקיבוץ היא הרגישה הקלה, חופשיות. המרחב הזר הזה העניק לה שוב את תחושת הבית שהיא איבדה. החיים חזרו לרחל. שם, בין הערוגות לבין חדר האוכל, היא למדה לדבר עברית, לשיר במבטא הונגרי כבד שירים מהבית ובפעם הראשונה מזה עשור היא חזרה שוב לפתור משוואות בשני נעלמים.

סבתא רחל התגייסה לצבא ושירתה בתור מורה-חיילת. היא לימדה עולים חדשים מתמטיקה ועברית. כשהוכיחה הצטיינות יתרה, החליטו בפיקוד לקדם אותה לתפקידים פיקודיים עד שרחל הקטנה הפכה להיות הרכזת הראשית של כל המסגרות החינוכיות בצבא. לאחר שירות ממושך ורומן אחד מאכזב עם אהרון, שהיה קצין בצנחנים שהחליט שרחל היא טובה אך יש טובות ממנה, היא החליטה לעזוב הכל ולעבור למקום חדש שהלב לא מכיר, היא עברה לחיפה. המעבר רחוק מהבית לא היה זר לה באמת. החיים הרגילו אותה לסביבה זרה, כך שסביבה זרה הייתה לה בעצם די מוכרת. סבתא רחל רצתה לשנות, היא נולדה לזה, ואיך אפשר לשנות אם לא דרך הילדים?

תחום ההוראה היה תפור למידותיה. יותר משהתחום בער בתוכה עוד מאותם ימים בקיבוץ בהם היא הדריכה נוער עולה מהונגריה, הניסיון שהיא צברה בצבא אפשר לה להתחיל ללמד תלמידי בית ספר יסודי מבלי לקבל הכשרה נוספת. את השנה הראשונה שלה בבית הספר הריאלי בחיפה היא לעולם לא תשכח. בתחילת השנה, סבתא רחל הסבירה לתלמידים על קבלת האחר, על אוכלוסייה מעורבת ועל החיים במשותף. רחל ביקשה מהתלמידים להתחלק לזוגות ולצייר את בן או בת הזוג שלהם לכיתה כפי שהם רואים אותם. בסוף השיעור התלמידים החליפו אחד עם השני ציורים וכל אחד לקח את הציור לביתו. באותו השבוע, באמצע שיעור מתמטיקה, מישהו נקש על דלת הכיתה של רחל ופתח אותה. מזכירת המנהל עמדה בפתח הכיתה וסימנה לרחל לגשת אליה. ״המנהל רוצה לדבר איתך בחדרו, אני אחליף אותך. לכי״ לחשה לה באוזן המזכירה ונכנסה לכיתה במקומה. רחל סגרה את הדלת אחריה וירדה לחדרו של המנהל שהיה ממוקם ממש מתחת לכיתתה. בדרך למנהל רחל חשבה לעצמה שאולי רעש גרירת הכיסאות הפריע לו ועל כך הנזיפה הצפויה לבוא. דלת המנהל הייתה חצי פתוחה ״בואי תיכנסי״ קרא לעברה המנהל ורחל צעדה לתוך החדר האפוף עשן. סיגריה חצי כבויה עדיין עישנה את עצמה בתוך מאפרת העץ הרחבה בחדר בזמן שרחל תפסה את מקומה לצד אישה זרה שישבה מול המנהל.

״זאת הגברת שרה ליבוביץ, אימא של יונה״ אמר המנהל בזמן שרחל התיישבה.

״נעים מאוד״ אמרה ולחצה את ידה.

״הובא לידיעתי שבמסגרת שיעור חברה, ביקשת מהתלמידים לצייר אחד את השני ולהחליף ציורים. האם כך היה הדבר״ שאל המנהל את רחל.

״כן. דיברנו על קבלת השונה. התלמידים התחלקו לזוגות וציירו אחד את השני. שגיתי במשהו״ שאלה רחל. ״כן!״ אמרה בקול צפצפני וצורם הגברת ליבוביץ והתערבה בשיחה.

״גברת ליבוביץ, אני מבקש, תתאפקי כמה רגעים ותינתן לך ההזדמנות להביע את דעתך, אך לא כעת ובטח שלא בצורה הזו״ נזף המנהל ופנה לרחל ״באופן אישי, אני מעריך ומוקיר כל מורה המוכן להשקיע זמן ומאמץ בחשיבה מקורית והמצאת פעילויות חדשות היכולות ללכד את הביתה, במיוחד בבית ספר שעברו נטוע עוד מלפני יצירת החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה כיום. עכשיו בואי נשמע ביחד מה יש על ליבה של גברת ליבוביץ. בבקשה שרה״ אמר המנהל ופינה את רשות בדיבור.

״השבוע ישבתי בבית והאזנתי לרדיו, שירים מבית אבא התנגנו והחלטתי לשים את הראש על הספה כמה רגעים כדי לנוח. פתאום אני שומעת את יונה נכנסת הביתה מבית הספר בבכי קורע לב. שאלתי אותה מה קרה והיא הראתה לי את הציור הזה״ אמרה הגברת ליבוביץ והוציאה מתיק בד חום, שהיה תלוי על משענת הכיסא, נייר מקופל לשתיים ופרסה אותו על השולחן. על דף הנייר עם סימני הקיפול הייתה דמות גפרורית עם פרצוף עצוב ולגופה שמלה אדומה. מאחורי הדמות הייתה גבעה נטולת צבע מוקפת עצים שחורים. ״כששאלתי את יונה מי צייר את זה היא ענתה שסמיר, חברה לכיתה, אחראי לזה״ אמרה הגברת ליבוביץ כטיעון סופי ומובהק לביקורה.

״אני מצטערת אדוני המנהל אבל אני לא מבינה מה הבעיה בציור של סמיר״ אמרה רחל.

״מה הבעיה בציור של סמיר״ צפצפה בתגובה גברת ליבוביץ בחדר והפריעה לשלוות האוזניים של המנהל ״אני אגיד לך מה הבעיה. הייתי בת 14 כשהגעתי לבירקנאו. אחרי כמה שבועות במחנה הנאצי, חיילי השטן השתעממו. מתוך ערימת בגדים מרופטים הם דלו כמה שמלות לבנות. לאחר מכן הם שלחו את אחד האסירים וציוו עליו לפתוח את בטנם של כמה מהגופות שהיו מוטלות בערימת המתים ליד ובדמם לצבוע את כל השמלות הלבנות. לאחר מכן הם בחרו כמה בנות והלבישו אותן בשמלות נוטפות דם וחלקי גופות ושחררו אותנו במעלה ההר. אני זכיתי להיות אחת מהן. שום כלב לא רדף אחרינו, אף רובה לא הוצמד למצחנו, הנאצים פשוט פתחו את השער והלכו משם. תחילה קפאנו במקום, אחר כך פסענו בזהירות החוצה ולאחר מכן פרצנו בריצה כה מהירה עד שכפות רגלנו נפצעו והשאירו שובל דם על השלג. לנו זה בכלל לא הפריע, רק הגברנו והגברנו את הקצב. פתאום שמענו רעש חזק מאחורינו. לא עברו שתי נשימות ופגז נחת 40 מטר ממקומנו והעיף אותנו על האדמה. על ההר הלבן, מטרות נעות מסומנות באדום היו בסך הכל משחק בשביל הנאצים. פגז אחר פגז פגע בנערות עם השמלה האדומה שרצו לידי, חלקן ניסו להתחבא מאחורי עצים, אחרות ניסו לרוץ בזיגזגים, בכולם הם הצליחו לפגוע. חיי ניצלו דווקא בזכות קצין נאצי. הוא צרח על החיילים שזה מפריע לו לישון. עשרים שנה אחרי, ביום בהיר אחד, הבת שלי חוזרת הביתה ומראה לי ציור שצייר ילד ערבי שלומד איתה. הערבים האלה, מה שהנאצים לא עשו הם רוצים לעשות. אני לעולם לא אתן לבת שלי לעבור את מה שאני עברתי, את שומעת אותי גברת, לעולם לא". גברת ליבוביץ קמה מהכיסא ויצאה בסערה מהחדר.

רחל השפילה את מבטה לרצפה "גם אני הייתי במחנה ריכוז" אמרה רחל והמשיכה "גם אני איבדתי את כל המשפחה שלי. גם אבא שלי נרצח ממש לידי, גם אני עוצמת עיניים בלילה ורואה חיילים נאצים במדים מסתובבים לי בבית. אבל בשונה מהגברת ליבוביץ, אני חושבת שאת העבר אסור לשכוח אבל להווה יש חיים משלו והעתיד מסתכל עליו בדאגה. אני באתי לחנך את דור העתיד לחיות ביחד, ואם את זה אני לא יכולה לעשות בבית הספר שלך מר בורשטיין, אני אמצא לי בית ספר שכן יאפשר לי את מרחב הפעולה הזה". המנהל הביט בה בחצי חיוך, לקח את הסיגריה החצי כבויה מהמאפרה ונשען אחורה בכיסא "גברת ליבוביץ מגיעה אלינו כל שבועיים בערך בטענה על מורה אחר. היא ניצולת שואה שחיה בחרדות, כמו כולנו, ואם לא נאפשר לה לפרוק את החרדות עלינו, היא תוציא אותם על הילדים. אז פעם בשבועיים זה עולה לי בחצי שעה של קול צפצפני, אבל אני יודע שגברת ליבוביץ חוזרת הביתה באותו היום ומרגישה שהיא הצליחה להגן על הבת הקטנה שלה, מה שאימא שלה מעולם לא הצליחה לעשות בשבילה. את מוזמנת לחזור לשיעור רחל, תודה רבה על הזמן שהקדשת לי, ואם תרצי לדבר אי פעם על מה שקרה לך שם במחנה, דלתי תמיד פתוחה" אמר המנהל ולקח שאיפה מהסיגריה אל מול מבטה המופתע של רחל. במהלך אותה שנה סבתא רחל פגשה את גברת ליבוביץ עוד מספר פעמים, בכל פעם היא אהבה אותה יותר. בגיל 68 ולאחר קריירה מפוארת, בעל תומך, זוג ילדים וחמישה נכדים, סבתא רחל פרשה מבית הספר הריאלי בחיפה כשהיא צופה מקרוב על גיל שבעים. סבתא רחל הרגישה שהמסר שלה הצליח לעבור לאלפי הילדים בהם היא נגעה בשלב מסוים בחיים שלה: יהודים וערבים, שחורים ולבנים, עשירים ועניים, שמנים ורזים – להם רק נשאר לעשות את אותו הדבר ולהעביר את המסר הלאה. סבתא רחל ביקשה לקוות שאת חלקה בעולם הזה היא הצליחה לעשות, והחותם שהיא תשאיר יהדהד עוד שנים רבות.

באותו בוקר שאול בעלה הודיע לה, באיחור האופייני רק לו, שהמשפחה ארגנה לה טיול לכבוד הפרישה ובמקריות מופתית אותו תאריך הצליח להצטלב עם התאריך העברי של יום הולדתה. ברכב הסעות קטן, נדחסה כל המשפחה ויצאה לטייל בעכו העתיקה, שתו קפה ערבי, שמעו כינור יהודי והתווכחו עם מוכר נוצרי. לאחר מכן פנו אל עבר מבואה הדרומי של חיפה והתיישבו במסעדה הראשונה המשקיפה לים. הרוח הייתה נעימה והאווירה גירתה את כל החושים, משוגע מי שלא התיישב באותו היום במסעדה לארוחת צהריים. סבתא רחל הייתה כה תשושה מההליכה היומית עד שהיא שכחה להתפנות. רגע לפני שהמלצר הגיע, היא הלכה להתרענן מעט בשירותים. השירותים היו תפוסים, היא החליטה להעביר את הזמן בהתבוננות בדמות האישה המבוגרת המביטה בה מתוך המראה. "הספקת הרבה" אמרה ושמעה את הדלת נפתחת. אישה ערבייה יצאה מהשירותים והביטה בה בחיוך נבוך. סבתא רחל חייכה אליה חזרה ונכנסה לתוך תא השירותים הצפוף. הדבר האחרון שהיא זוכרת לפני הפיצוץ היה נעילת הדלת והמחשבה שהערבייה שמעה אותה וחשבה שהיא מדברת אליה.

את הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, שהייתה בבעלות משותפת של יהודים וערבים-נוצרים, ביצעה המחבלת הנאדי ג'רדאת, עורכת דין מג'נין בת 29. בעיתון כתבו שהמחבלת ישבה לאכול עם המסיע שלה ארוחה אחרונה לפני שפוצצה את עצמה. באותו הפיגוע נהרגו 21 אנשים, מתוכם שתי משפחות נמחקו לחלוטין. אחת מהמשפחות הייתה של סבתא רחל. שבועיים אחרי, כשסבתא רחל חזרה להכרה במיטת בית החולים רמב"ם בחיפה, אף אחד מבני המשפחה לא היה נוכח, רק רופאה אחת עם חיוך מאוזן לאוזן קיבלה את שובה להכרה.

"שלום רחל, את יודעת איפה את נמצאת" שאלה הרופאה.

רחל הנידה את ראשה לשלילה.

"את נמצאת בבית החולים בחיפה, לפני שבועיים היה פיגוע במסעדה שבה אכלת".

סבתא רחל רצתה לצרוח אך הצינור שהיה תקוע לה בגרון הפריע לה. המוניטור הראה עלייה בדפיקות הלב על הצג

"רחל, תקשיבי, הצינור שיש לך בגרון עוזר לך לנשום. אל תנסי לדבר, את לא תצליחי. אני אתן לך עכשיו משהו להרגעה כדי שתנוחי קצת. כשתתעוררי אני אהיה פה ונדבר על הכל" אמרה הרופאה והזריקה לרחל חומר הרדמה.

רחל התעוררה עם צרבת וכאבי ראש נוראיים. "היי, הנה את מתעוררת, איזה יופי" אמר קול לא מוכר בחדר. "היי יונה, זו אני, היא התעוררה" אמר קול זר לטלפון וניתק. רחל פקחה את עיניה וראתה דמות לא מוכרת על הכורסה הכחולה מול המיטה שלה. הדלת נפתחה.

"שלום רחל, איך את מרגישה?" אמרה רופאה בחלוק לבן בכניסה לחדר.

"כואב לי הראש" ענתה רחל. הרופאה רשמה משהו בגיליון הרפואי בידה והתיישבה ליד המיטה.

"את מזהה אותי" שאלה הרופאה.

רחל הנידה את ראשה לשלילה.

"קוראים לי יונה, יונה ליבוביץ. היית המורה שלי בבית הספר היסודי" אמרה הרופאה.

"אני מצטערת, עברו כל כך הרבה שנים מאז" השיבה רחל.

הרופאה חייכה והמשיכה "בשיעור הראשון שלנו איתך את ביקשת שנתחלק לזוגות ונצייר אחד את השני. אמא שלי התעצבנה כי ציירו ציור שהזכיר לה…", רחל קטעה את הרופאה, "את הנאצים שהכריחו אותה לרוץ על הגבעה ולברוח מפגזי התותח בשמלה לבנה נוטפת דם". "נכון" חייכה הרופאה. "הזיכרון שלי בסדר גמור למרות שיצאתי לפנסיה. תראי איך גדלת, איזו אישה יפה וחכמה נהפכת להיות, מה שלום אמא?". "אמא נפטרה לפני שלוש שנים מסרטן" אמרה הרופאה. "אני מצטערת לשמוע" ניחמה רחל. "תודה. רחל, אני מצטערת להיות זו שאומרת לך את זה, אבל באותו היום במסעדה, שאכלתם כולכם ביחד, המחבלת התפוצצה ליד השולחן שישבתם. כל יושבי השולחן נפטרו. אף אחד לא שרד את הפיצוץ, אני מצטערת" אמרה. רחל הביטה על הרופאה, השפתיים שלה זזו אבל החדר נדם. היא לא הצליחה לשמוע דבר. הכתמים השחורים הופיעו תחילה בקצוות החדר ובמהירות של פתיתי שלג נפלו למרכז החדר וכיסו את כולו. שעתיים אחרי היא התעוררה לקולות שיחה בחדר "אז מה יהיה עליה עכשיו המסכנה" שאלה דמות מודאגת אחת.

"לא יודעת. אני לא מקנאה בה. רגע אחד היא יושבת במסעדה עם נוף לים מוקפת במשפחה ורגע אחרי היא מתעוררת לבדה בבית החולים" ענתה לה דמות מודאגת אחרת.

"אבל לא שמעת מה ד"ר ליבוביץ סיפרה לנו בבוקר" אמרה והמשיכה "המחבלת התפוצצה בגלל שהארוס שלה נהרג מפעולת צה"ל בג'נין. אותו ארוס למד בבית הספר היסודי עם ד"ר ליבוביץ. ומי הייתה המורה שלהם" שאלה המדווחת.

"לא יכול להיות. באמת?" השיבה חברתה.

"כן כן" ענתה.

"לא מאמינה, איזה עולם קטן. מה עכשיו היא תעשה לבד בבית, איך היא תסתדר".

"היא לא תסתדר, היא צריכה מטפלת צמודה".

"היא לא נראית לי כמו אחת שיכולה להרשות לעצמה מטפלת צמודה".

"לא יודעת. אבל בטח הביטוח הלאומי יממן את זה או קופת חולים"

"מי יממן? ביטוח לאומי? קופת חולים? את חיה בארץ בכלל?"

"מה זאת אומרת?  אז מי מממן?"

"קופת חולים וחברות הביטוח משקיעות יותר כסף מלברוח מהחולים מלעזור להם. הביטוח הלאומי נותן אולי מחצית מהסכום ואת השאר החולה צריך לתת".

"אז שתעבור לבית חולים גריאטרי או בית אבות".

"בית אבות? בית חולים גריאטרי? את יודעת כמה התענוג הזה עולה ביום?  זה לעשירים בלבד. ונניח והיא תמכור את הבית שיש לה ותעבור לאחד המתקנים – מה אז? היית שם פעם?".

"לא".

"אז בואי אני אספר לך מה הולך שם. המקומות האלו נועדו להשכיח את קיומם של האנשים. משפחות שלמות שהחליטו שהטיפול באותם זקנים מעיק עליהם, מחליטים לאשפז אותם שם. מגדלים מגדלים ברחבי הארץ מפוזרים ובתוכם שוכנים אנשים זקנים שנזרקו מחיק משפחתם וממתינים לחסדו של האל שיפסיק את פעילות הלב או שהפעם הזו שהם עוצמים עיניים תהייה הפעם האחרונה".

"אבל למה שרחל תהייה כמו אותם זקנים?".

"תחשבי לבד. כל המשפחה שלה נמחקה, היא תשתחרר מפה על כיסא גלגלים עוד שבועיים לשיקום ואז יצטרכו למצוא לה מתקן שיכול להחזיק אותה. היא אישה מבוגרת על כיסא גלגלים, בלי משפחה. כל חייה היא הייתה מורה, לא צברה הון כלכלי כזה שהיא יכולה להרשות לעצמה להחזיק מטפלת צמודה. את יודעת מה המדינה עושה עם אנשים כאלו?  מחזיקה אותם בבתי חולים ממשלתיים במחלקות גריאטריות באיזו קומה גבוהה שהמעלית מתעצלת להגיע אליה. שם, בסוף המסדרון, בחדר עלוב של חמש מטר מרובע נדחסים שלושה חולים שפעם היו אנשים במיטות צמודות זו לזו, עם טיטולים מלאי שתן וצואה ומחכים למותם. תאמיני לי, לא חשוב מה עשית בחיים וכמה תרמת לחברה, אם לא שמרת סכום כסף המסוגל לשמור אותך עצמאית בגיל בו הגוף שלך מתחיל לבגוד בך, כדאי מאוד שתתחילי להתכונן ליום בו התפילות היחידות שלך לאלוהים יתרכזו רק בדבר אחד – תן לי למות עכשיו. אני מתחנן".

Van_Gogh_-_Trauernder_alter_Mann