מוות לערכים – העיקר הציונים.

צרפת, מאי 1968. סטודנט בשם דניאל כהן-בנדיט, מנהיג מרד כנגד המשטר הצרפתי. "דני האדום", כך כינו אותו, הוביל את המהומות באוניברסיטאות שהתפשטו כאש בשדה קוצים ברחוב הפריזאי. ארגוני פועלים ותנועות חברתיות הצטרפו למאבק תוך זמן קצר והמהומות התפשטו לכל רחבי צרפת. אחרי מלחמת התשה בה הרחובות בערו והצבא לא הצליח להשתלט, נכנע הנשיא, שארל דה-גול, ונאלץ לפזר את האסיפה הלאומית ולהכריז על בחירות פרלמנטריות חדשות. אלו היו ימים של מהפכה, רנסנס של ערכים שהתגלו באקדמיה. הכוח היה אצל העם, לא בגלל שהוא ביקש, אלא בגלל שהוא דרש.

ישראל, מאי 2014. שומרים בספרייה של המכללה למנהל מפוטרים עקב "קיצוצים". לאותם שלושה גברים שעברו את גיל הפנסיה, אין עתיד תעסוקתי. אף אחד לא יקבל אותם בידיים פתוחות לעבודה. הם סיימו את הפרק התעסוקתי בחייהם וכעת צריכים לחיות מחסכונות ומפירורי הביטוח הלאומי.  לו רק היה להם איזה "דני אדום" כריזמטי אחד, כזה שילחם בשבילם, שיצעק, שיקשור עצמו לדלתות הספרייה, שיסחף אחריו אלפי סטודנטים – הדבר היה נראה אחרת. אז איפה לעזאזל אפשר למצוא דני היום?

אין אחד כזה. היום דני רודף אחרי ציונים מסמסטר לסמסטר, מנסה לשלם את שכר הלימוד מעבודות סטודנטיאליות וכמובן לחגוג בליין מסיבות הסטודנטים.רוב הסטודנטים בישראל מסוממי ערכים, אגוצנטריים ואינם מודעים, או מעוניינים לדעת, את הכוח הפוטנציאלי הטמון בהתאגדותם. האבסורדיות בדבר היא שהאקדמיה אמורה לגרום לסטודנט להשתחרר מהכבלים החברתיים, מהתפיסות הממסד ולחשוב בכוחות עצמו. הסטודנט האידאלי אמור להניע תהליכים, לשנות, לגרום לעולם להיות טוב יותר,ליברלי יותר,דמוקרטי יותר,צודק יותר. אבל הערכים מתו ממזמן, היום רק הציונים מצייצים.

למכללה למנהל אין שום בעיה עם הסטודנטים העכשוויים. הרי ברור להם שגם אם הסטודנטים, הדברים האלו שממלאים להם את הכיתות, יפנימו שמפטרים אדם בגיל הפנסיה שהרוויח שכר מינימום, הם עוד עלולים להרים גבה, או חס וחלילה לכתוב על זה איזה סטטוס זועם בפייסבוק. תודה לאל שהערכים שלהם מפוררים. הרי זה לא שמשכורות הבכירים, הרכבים הצמודים והבונוסים השנתיים הם מה שגורם לחוסר האיזון התקציבי של המכללה. הדבר היחיד שמאיים על קריסת המוסד המפואר הזה הוא שלושת הפנסיונרים מהספרייה וחוץ מזה את דני זה לא מעניין – עוד מבחן אחד והוא טס לאילת למסיבת בריכה.

לפעמים האקדמיה צריכה לשמש דוגמה לעולם בחוץ. אולי, רק אולי, היה אפשר להמשיך ולהעסיק את שלושת הפנסיונרים החביבים ולנסות לחתוך בשומן של האוכלוסייה היותר מדושנת. רק המחשבה על אקדמיה שלא רק מחנכת לערכים אלא גם משמשת דוגמה זה שינוי תפיסתי מבורך שהאקדמיה לא רק חייבת לעצמה, היא חייבת גם לנו – בוגריה, אלו שהתחנכו על ברכיה, אלו שהבינו שציונים מתים בשלב מסוים אבל הערכים חיים לנצח.

אודות הבלוג של אלירן מלכי

דוקטורנט להיסטוריה בעל תואר שני (M.A) בממשל עם התמחות בשיווק פוליטי ותואר ראשון (B.A) בתקשורת וניהול עם התמחות בתקשורת שכנועית.
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s