תבחרו: ימין או שמאל!

בישראל אתם חייבים לבחור – להיות ימני או שמאלני, דתי או חילוני, בעד מכבי או נגד. הכל חייב להיות פשוט להבנה. קבוצת ההזדהות שלכם חייבת להיות ברורה. אי אפשר להיות גם וגם, אי אפשר לבחור רק חלק, זה הכל או כלום. האם כולם אותו דבר או שאפשר גם ליצור פרדיגמה פוליטית אינדיבידואלית?

2012. ארה"ב. ניו יורק. לילה. באולפנים של חברת החדשות ACN עוקבים באדיקות רבה אחר כל פרט חדש במירוץ לנשיאות ארה"ב בין ברק אובמה למיט רומני. סנטור סנטור, מדינה מדינה, מי נצבעת בכחול ומי באדום, איפה שולט הפיל ואיפה החמור. במהלך הדיון שנערך שעות על גבי שעות ואין שום דבר חדש לדווח – כולם ממתינים, הבעיה היא שההמתנה מתבצעת בשידור חי. המוח מאחורי הסדרה, ארון סרקין, מעביר ביקורת על השעות הבלתי נגמרות שהצופים צמודים למסך בשביל בדל מידע חדש, והמגישים ממלאים את זמן השידור. בארץ המגיש אומר את אותם דברים שהפרשן אמר לפני רגע והכתב שנמצא בשטח יגיד עוד דקה.

בארה"ב שיטת הבחירות היא שונה. אין ריבוי מפלגות והאזרחים יכולים לבחור להשתייך או לרפובליקנים (הימין) או לדמוקרטים (השמאל). כמו אצלנו, גם באמריקה יש ימין רגיל (ליכוד, ישראל ביתנו) וימין קיצוני: תנועת "מסיבת התה" (ההגבלה הישראלית שלהם זה ברוך מרזל ואיתמר בן גביר – רק שהאחרונים לא הצליחו להיבחר). במהדורת החדשות המרכזית, של רשת הכבלים הדמיונית ACN, הפאנל באולפן מייצר דיונים מרתקים. הדמות של וויל מקבוי, מגיש המהדורה, משתתף בדיאלוג עם אחת הפרשניות באולפן ומדקלם את אחד הטקסטים הפוליטיים הגדולים ביותר שידע מסך הטלוויזיה. מקבוי בצורה מבריקה עד גאונית מבהיר מה זה פרדיגמה פוליטית, למה היא נחוצה ומה כל כך מיוחד בה.

"חדר החדשות" - HBO

"חדר החדשות" – HBO

בטרם תקראו את הטקסט הגאוני בין המגיש לפרשנית באולפן, תנסו לדמיין את דני קושמרו בתור וויל מקבוי החושף את עמדותיו הפוליטיות בשידור ולא מתבייש להצהיר שהוא מסכים עם חלק מהדעות השמאלניות אך באותה נשימה הוא גם מציין שחלק מהן שגויות ואינו מוכן לחשוב כמו שמצפים ממנו אלא לחשוב ולגבש דעות באופן עצמאי על כל נושא גם אם במחנה הפוליטי שלו לא אמורים להתבטא בצורה כזו:

פרשנית: למי אתה הצבעת היום?

וויל מקבוי: את יודעת שאני לא אענה על זה

פרשנית: חשבתי שתסכים כי חשפת את הנטייה הפוליטית שלך בשידור חי בשנה שעברה.

וויל מקבוי: נכון. הגדרתי את עצמי כרפובליקני כי חשבתי שזה הוגן לתת משהו בחזרה לצופים בהתחשב בפרשנויות שאני משדר.

פרשנית: פרשנויות שמסתיימות בכך שקראת לתנועת "מסיבת התה" הטליבאן האמריקני.

וויל מקבוי: כן.

פרשנית: והחלק העיקרי של הפרשנות היה האשמה זועפת כלפי הרפובליקנים.

וויל מקבוי: בדיוק ההפך. זו הייתה האשמה זועפת כלפי אנשים שאינם רפובליקנים.

פרשנית: טוב, מי יכול להגיד מי כן ומי לא?

וויל מקבוי: באותו הערב, אני יכולתי.

פרשנית: אני רוצה להזכיר לך שביקשת ממני ללבן את הנושא.

וויל מקבוי: אני מבין

פרשנית: ואני תוהה, עם כל הכבוד, האם אתה קורא לעצמך רפובליקני כדי שתוכל לטעון שאתה אמין כשאתה תוקף את המפלגה הרפובליקנית?

וויל מקבוי: לא, אני קורא לעצמי רפובליקני כי אני כזה. אני מאמין בפתרונות כלכליים ואני מאמין במציאות הגיונית והצורך להגן על עצמנו מן העולם המסוכן –  וזה בערך מכולם. הבעיה היא שכעת אני צריך להיות הומופוב. אני צריך לספור כמה פעמים אנשים הולכים לכנסיה. אני צריך להתכחש לעובדות ולחשוב שמחקר מדעי הוא תרגיל עוקץ. אני צריך לחשוב שאנשים עניים נהנים ממסע תענוגות. ואני צריך שיהיה לי תסביך נחיתות מהמם כל כך שאפחד מחינוך ואינטלקט המאה ה-21. אבל בעיקר, הדרישה החשובה ביותר, למעשה הדרישה היחידה, היא שאני צריך לשנוא דמוקרטים. השיטה הדו-מפלגתית היא חיונית לכל הפעילות. יש כבוד בלהיות אופוזיציה נאמנה ואני רפובליקני מאותה הסיבה שאת רפובליקנית. אז אני מקווה שהקול שלך ישמע יותר בארבע השנים הבאות.

 

אודות הבלוג של אלירן מלכי

דוקטורנט להיסטוריה בעל תואר שני (M.A) בממשל עם התמחות בשיווק פוליטי ותואר ראשון (B.A) בתקשורת וניהול עם התמחות בתקשורת שכנועית.
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s