הסיקור שלא סופר

יונית לוי בסך הכל הסתכלה לתוך עיני הצופים וקראה למהומות של ערביי ישראל התפרצות רגשית מובנת. האם הכתבת עושה חסד עם הציבור הערבי הוא פוגעת בו?

 בשנת 2002 מיקי חיימוביץ פרשה ממהדורת חדשות 2 ואת מקומה תפסה יונית לוי. לוי, רק בת 25, וכבר מצאה את עצמה באחד התפקידים הנחשקים ביותר בתעשייה. במהלך 12 השנים שחלפו הקהל גדל עם לוי, התאהב בה כשהיא דיברה איטלקית שוטפת על המסך, התרשם מהרגלי הקריאה שלה ועקב באדיקות אחר מדורי הרכילות שסיקרו את חיי האהבה שלה. עם השנים לוי הצליחה למתג את עצמה כאשת קרח, מקצועית, נטולת רגשות, כזאת המעבירה את החדשות באופן גולמי ללא שום הטיה, מכיסא המגישה הישר לתוך הסלון הביתי.

אתמול במהדורת החדשות, משהו אצל לוי נסדק. אולי זו עייפות החומר, חוסר תשומת לב או סתם ניסיון להבין את המצב. בטרם הציגה לוי אייטם של זוג שנסע באזור הדרום והותקף בברוטליות ע"י חבורת בדואים רעולי פנים, אשר חסמו את הכביש בפחים בוערים והציבו מלכודות לנהגים שנקלעו לדרכם, לוי הציגה את הנושא והסבירה לצופה באיזה אופן הוא אמור להביט על הנושא. הזוג שהצליח להינצל מהלינץ' של חבורת המתפרעים וספג "רק" מטח של סלעים זכה להקדמה הבאה: "במהלך כל היום הזה, אתמול גם, מהומות של ערביי ישראל בתגובה לרצח הנורא של הנער מוחמד אבו ח׳דיר. אז ברגע שפרצו המהומות האלה זה היה מאוד מובן, התפרצות הרגשות הזאת, אך ככל שחולפות השעות מוצאים את עצמם חלק מהנוסעים למשל מותקפים באבנים במהלך הנסיעה אמש זה קרה בישוב בדרום ואז זוג נוסעים תיעדו את רגעי החרדה שעברו עליהם מיידויי אבנים. אגב, הם יצאו באורח נס בשריטות בלבד ולא בפציעה קשה״

יונית לוי (קרדיט: tin.tv)

יונית לוי (קרדיט: tin.tv)

התקשורת עושה עוול גדול לערביי ישראל כאשר היא מתייחסת אליהם, לכולם ללא יוצא מן הכלל, כמופרעים. לוי מצדיקה את ההתפרעויות של ערביי ישראל בעקבות הרצח המתועב של הנער וקוראת לזה "התפרצות רגשות". אין לחברה הערבית בישראל שום דרך אחרת להביע את עצמה מלבד לשרוף דברים, להתעמת עם שוטרים ולנסות לרצוח מישהו. ככה החברה הערבית, בעיני התקשורת, פורקת לחץ. אין דבר כזה מחאות שקטות, "שרים בכיכר", ועידות שלום, "שולחן עגול", דיונים, הסתכלות פנימית, מנהיגות של ח"כ מהמגזר – רק לשרוף, להשחית, לחבל ולהרוג.

ראוי היה שלוי, בתור עיתונאית בעלת ניסיון רב מול מצלמה, תדע לברור את מילותיה בקפידה, וחזקה עליה לעשות זאת כאשר המדינה על סף אינתיפאדה שלישית ומבצע קרקעי בעזה. לתקשורת ההמונים כוח לעצב את דעת הקהל, ודעת הקהל זה שם המשחק כעת. כמו שהתקשורת יודעת לעשות הפרדה ברורה בין נוער הגבעות למתנחלים ובין ימנים לקיצוניים, כך רצוי שהיא תנהג גם כלפי האוכלוסיה הערבית. יש להגיד במפורש כי האנשים שיוצאים לרחובות זה מופרעים פורעי חוק , בדר"כ צעירים, המשחררים כל רסן ופורקים קיטור על כל דבר שנקלע לדרכם – בין אם זו תחנת רכבת, פחים, ניידות משטרה ובין אם זה זוג תמים שבסך הכל רצה להגיע לביתו. כמו שהמשטרה מגלה אפס סובלנות כלפי המתפרעים, כך גם התקשורת צריכה להתנהג. ואולי, בדגש על אולי, היא תוכל לנסות להסביר לצופים בבית שלא כל ערבי הוא קיצוני, ובכל קיצוני יש לטפל ללא הבדלי לאום, דת או השקפות פוליטיות.

פורסם לראשונה באתר "העין השביעית"

אודות הבלוג של אלירן מלכי

דוקטורנט להיסטוריה בעל תואר שני (M.A) בממשל עם התמחות בשיווק פוליטי ותואר ראשון (B.A) בתקשורת וניהול עם התמחות בתקשורת שכנועית.
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, תקשורת, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s