בבולטימור, כולנו פרדי גריי

מאת: ד. ווטקינס (מאמר מתורגם מהניו יורק טיימס)

בולטימור –  ברגע זה, כל מה שמתרחש בבולטימור נראה כאילו הכל כתוצאה מהמקרה של פרדי גריי (Freddie Gray), האפרו-אמריקאי בן ה-25  שהותקף באכזריות על ידי שוטרים לפני מספר שבועות רק בגלל שהוא הסתכל לכיוונם. אותם שוטרים חנקו את גריי, ניפצו לו את תיבת הקול והסבו נזל בלתי הפיך לעמוד השדרה שלו. למרות שגריי ביקש סיוע רפואי מספר פעמים, השוטרים התעלמו מבקשותיו, זרקו אותו בתוך ניידת המשטרה ושבוע לאחר מכן הוא נפטר. אבל זה לא רק פרדי גריי. כמוהו, גם אני גדלתי בבולטימור. גם אני, כמו כל האנשים שאני מכיר, יש סיפור דומה, וגם אם במקרה הסיפור שלנו נגמר בצורה שונה. עבורנו משטרת בולטימור זו חבורה של טרוריסטים הממומנים מכספי המיסים שלנו, מכים באופן יומי אנשים מהקהילה וכמעט ללא שום צורך לתת הסבר לגיטימי בסיסי על מעשיהם או חלילה לשלם עליהם. זה הגיע עד לנקודה שבה אנחנו לא מתקשרים לשוטרים אלא רק לצורך טפסים לחברת הביטוח.

וזה לא רק השוטרים. אנחנו רואים איך ראשת העיר, סטפני רולינגס-בלייק, בשיתוף עם מפקד משטרת בולטימור, אנטוני וו באטס, מושכים כבר מעל שבוע חקירה שהייתה אמורה להיסגר ממזמן. אני רוצה להאמין שאילו הייתי שובר את המפרקת למישהו ללא שום סיבה, הייתי מואשם תוך דקות. אבל המערכת גם כשהיא מורכבת מראשת עיר, מפקד משטרה ורוב מועצת העיר אפרו-אמריקאים  מגנה על המשטרה ולא משנה כמה אלימים וברוטלים הם יהיו. אני יכול בקלות לעבור על מקרי הקורבנות החפים מפשע של הברוטליות המשטרתית שקיבלו סכומי פיצויים מהעירייה בשלוש שנים האחרונות המוערכים בכ- 6 מיליון דולר, או לעבור על טיירון ווסט, אנתוני אנדרסון, פרדי גריי ועוד מאה ויותר הרוגים אחרים כתוצאה מאלימות השוטרים בעשור האחרון או לחלופין לצלול ישר לתוך אירועים אקראיים שהיו לי עם שוטרים בגלל צבע העור שלי.

כשהייתי בן 10, חבורה של בריונים בעטה בדלת ביתי, עקרה אותה מהמקום וחיפשה סמים בבית. במשך מספר שעות כוון אליי ואל משפחתי אקדח פן נזוז ממקומנו בזמן החיפוש. כשחבורת הבריונים עזבו אימי התקשרה למשטרה, הם הגיעו שעתיים לאחר מכן, התייחסו אלינו כאילו אנחנו היינו הפושעים והתלוננו שהם צריכים לכתוב את הדו״ח המשטרתי. כשהייתי בן 12, שיחקתי כדורסל בפארק אלווד בחלק המזרחי של העיר. יום אחד השוטרים הגיעו למגרש ואמרו שהם מחפשים חשוד בפריצה. תוך שניות, שישה שוטרים נכנסו מכל קצוות המגרש וגרמו לכולנו לשכב עם הפנים לכיוון הרצפה. חבר שלי, שקראנו לו קווין השמן, שאל את השוטרים "למה אתם מתייחסים אלינו כמו חיות?". אחד השוטרים צעק "בגלל שאתה חסר תועלת!". כשהייתי בן 14, שוטר דחף ילד בשם ריק מהקטנוע שלו. כשריק התעשת וקם על רגליו, הוא שאל "אבל מה עשיתי?". בין רגע, ריק רותק לרצפה על ידי השוטר ושותף שלו. פרצופו של ריק היה מלא חבורות במשך שבועות.

אני יכול לזרוק עוד סיפורים מאותם שנים, או השנים אחרי, מגן חובה ועד התיכון. ובין אם הם צועדים, מציתים מכוניות או מנקים רחובות לכל האפרו-אמריקאים של בולטימור יש כמעט את אותו סיפור. השוטרים בבולטימור, כמו בהרבה מקומות בארה"ב עם אוכלוסייה צפופה המורכבת ברובה מאפרו-אמריקאים, הם מחוסרי רסן, הם תמיד היו מחוסרי רסן. אחת מהסיבות העיקריות לכך היא שרבים מהשוטרים בבולטימור לא גרים בעיר, חלקם אפילו לא גרים במרילנד. רבים מהם לא יודעים או שלא אכפת להם מהתושבים שעליהם הם שומרים. זו הסיבה שהם יכולים לבוא, להרביץ ולהרוג אותנו מבלי להרגיש שום חרטה או להביע סימפטיהרבים מתושבי בולטימור מרגישים כך, וזו הסיבה שמגוון רחב כל כך של מפגינים נמצאים ברחובות מידי יום מאז שפרדי גריי הלך לעולמו.

רוב המפגינים הם שוחרי שלום. מקרה האלימות הראשון התקיים לאחר הצעדה השקטה שהייתה ברחבת העירייה. משם, חבורה של מפגינים, כולל כותב שורות אלו, צעדו לעבר מגרש הבייסבול העירוני. כשעברנו אותו, חבורה של אוהדי בייסבול לבנים עמדו בחוץ וצעקו לעברנו "לנו לא אכפת, לנו לא אכפת". חלקם קראו לנו קופים ובבונים. קטטה פרצה, מספר אנשים נפצעו. אחרי אותו מקרה לא היה צריך הרבה. חלק מהאנשים יכולים לתהות "למה דווקא בולטימור?". אך השאלה האמיתית היא "למה זה לקח כל כך הרבה זמן?". המתקוממים הצעירים של בולטימור צפו מהצד בהפגנות השקטות והלא אלימות שהתקיימו בשנה האחרונה והתאכזבו מהתוצאות של אותן הפגנות. כולנו מתחילים להאמין שלהחזיק ידיים, להרים שלטים ולקיים צעדות שקטות כל זה פשוט חסר תועלת. האפשרות היחידה היא להתקומם, ולהכריח את ראשת העיר לעשות את מה שאמור היה להיות החלטה פשוטה: להפסיק להגן על פרנסתם של השוטרים שהרגו את פרדי גריי או צופים מהצד בזמן שבולטימור נחרבת עד היסוד.

29Watkins-superJumbo

קרדיט: ניו יורק טיימס

(לינק למאמר המקורי)

אודות הבלוג של אלירן מלכי

דוקטורנט להיסטוריה בעל תואר שני (M.A) בממשל עם התמחות בשיווק פוליטי ותואר ראשון (B.A) בתקשורת וניהול עם התמחות בתקשורת שכנועית.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברתי, פוליטי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s